הבית הירוק

לתהליך בניית הבית דרוש המון סבלנות, כל שלב שעשינו עד עכשיו לקח בערך פי שתיים זמן ממה שחשבתי, רשימה חלקית- קניית המגרש ופתיחת תיק במינהל, המתנה לאישור במינהל, במקביל עבודה על סקיצות של הבית מול האדריכל, הגשת תוכניות לוועדה ועבודה על תוכניות מפורטות של הבנייה. הכל לוקח הרבה מאוד זמן ומצריך אורך רוח.
כמו שכתבתי כמה פעמים בעבר, הבית שלנו אינו מתיימר להיות הבית הכי אקולוגי- אולי אנסה לברר מהו הבית הכי אקולוגי: הבית שלקח הכי פחות משאבים מהסביבה, שינע אותם כמה שפחות, בית שמחזיק מעמד לאורך תקופה ארוכה, בית שכשמסתיים השימוש בו חוזר לגורמיו הראשונים ומתפרק במהירות. אני חושב שראיתי בית כזה בהודו – ליד הבית שהיה בבניה חפרו בור הוסיפו מים וקש, לקחו את התערובת ואיתה בנו את הקיר כאשר כל פעם מגביהים את הקיר בעוד 10 ס"מ, ישנה מסגרת עץ פשוטה לדלתות וחלונות, בסוף עושים גג רחב מאלומות עשב כך שרטיבות לא תגיע לקיר, והנה בית שימשיך להיות בית כל עוד מתחזקים אותו, ולבסוף יתפרק ויחזור לחיקה החם של אמא אדמה. הנה תמונות:



עכשיו אני נזכר כשראיתי את הבית הזה לפני שבע שנים בערך חשבתי לעצמי שבבא הזמן אני רוצה לבנות בית כזה. עברתי דרך ארוכה מאז, יש בי חלק שעדיין רוצה לבנות בית כזה, אותו חלק שמתגעגע להודו, לפשטות של אכילת מזון שגדל ליד הבית, של בניית בתים פשוטים. לצערי, הודו זה שם ואני פה וכאן יש אתגרים אחרים ושונים.
אינני מתכוון להרים ידיים, הפער בין החזון למציאות הוא רחב וקשה, ובכל זאת אני כאן חולם ומאמין. הבית שלנו יקרום עור וגידים בתפר הזה של החלום ומימושו, אולי הריצפה תהיה עשויה מבטון ( ואלי לא ?) אולי הגג לא היה בנוי מחומרים טבעיים, אבל הקירות יהיו עשויים מקש (כנראה) והאנשים שיגורו בבית ימשיכו לחיות את החלום.

אני רוצה להתייחס היום לנקודה שאבא שלי העלה בתגובה האחרונה.

האם יכול להיות פיתוח בר-קיימא אמיתי?

לפני כמה שנים כשהדרכתי ילדים ביקשתי מכל אחד לבחור איזשהו חפץ או משחק שהוא אוהב. ניסינו לברר מאיפה הגיע החפץ לידנו. ניקח לדוגמא חולצה אהובה, החולצה עשויה מ20% כותנה ו 80% בד סינטטי. הכותנה גודלה, כלומר איזשהו חקלאי טמן זרע של כותנה באדמה. הזרע ניזון מהאדמה ומחומרי דישון, קיבל כוח מהשמש וגדל והפך לצמח כותנה. בד סינטטי עשוי מפלסטיק או מתוצר לוואי אחר של זיקוק נפט, הנפט גם הוא הגיע מהאדמה.  דוגמא אחרת – מחשב שמורכב מפלסטיק וברזל ועוד… אז הפלסטיק עשוי מנפט והברזל הוא מחצב שמופק מהאדמה.

כל מה שיש לנו מגיע מהאדמה, או על ידי גידול או על ידי כרייה.

אנו משתמשים בשרותי החינם של הטבע: מלאי המינרלים שבאדמה שכל הזמן מתחדש ובכוח האינסופי של השמש.

טבעה של האדמה היא שפע: שפע שמופק באינספור תהליכים מופלאים שאנו מבינים רק את מיעוט מיעוטם. אם ניקח כל שטח אדמה ונניח לו- לא נעשה בו מאום, רק נתבונן, נגלה שפוריות האדמה הולכת וגדלה, כמות ומגוון הצמחים, החרקים ובעלי הכנף תלך ותגדל. כאשר אנחנו, בני האדם נכנסים לשטח ומתחילים להשתמש בו לצרכינו, המשוואה מתהפכת והסביבה מתחילה לאבד את פוריותה. מדוע ? האם זהו הכרח ? האם כדי לשתות, לאכול, להתלבש ולשחק אנו חייבים להרוס את הטבע ?

“Earth provides enough to satisfy every man's need, but not every man's greed”

(מהטמה גנדי)

נראה לי שהתשובה נעוצה במשפט של גנדי – ההבחנה בין צורך אמיתי לבין חמדנות היא חיונית להמשך קיומנו. אני מתבונן בגינה שלי ומשתאה על הפלא, כיצד הזרע הקטן שזרעתי באדמה העמיק שורש כל כך ? כיצד עלוותו נהייתה כה מרשימה ? מדוע הוא פורח בצבעים עזים כל כך ?  כשאני מעמיק בשאלות אלו אני מגלה שרב הנסתר על הנגלה וככל שהנגלה נעשה לי ברור יותר, הנסתר ממתיק סודות רבים יותר ויותר. כחקלאי, ביוהרתי אני קובע מה תצמיח האדמה, ירקות שאנו אוהבים ולא מה שאנו קוראים עשבים. כדי לשמור על האדמה הטובה עלי לגלות צניעות וענווה ולהתפלל שאיני עובר את גבול החמדנות.

בפוסט הקודם כתבתי על קיימות והשתמשתי בהטיות שונות: בר-קיימא בת קיימא וקיימות. אנסה היום להסביר למה אני מתכוון.

המילה קיימות בהשאלה מאנגלית (sustainabality) הפכה להיות שגורה בקרב רבים מאיתנו, בדומה לכל שכונה שקמה בשנים האחרונות ונקראת שכונה אקולוגית כך כל פיתוח שנעשה בשנים האחרונות הוא פיתוח בר-קיימא.

קיימות – הבטחה שמה שיש לי יהיה גם לילדים שלי.

קיימות היא ערך מאוד קשה להשגה בחיים המודרנים. ניקח לדוגמא את הבית הירוק שלנו אנו נאלץ לפי חוקי מדינת ישראל לבנות ממ"ד, לבניית ממ"ד אנו צריכים הרבה בטון וברזל, בתהליך הייצור של שניהם מושקעת אנרגיה רבה. האם גם בתקופת חייהם של ילדיי האנרגיה תהיה זולה וזמינה כמו היום ? אולי כן ואולי לא. נמשיך עם החומרים ה"אלטרנטיבים", השלד ככל הנראה יהיה מעץ – נצא מנקודת הנחה סבירה שהעץ גודל במיוחד לעץ ולא נכרת מיער עתיק, כך שניתן לגדל אותו שוב. הבה נרד קצת לעומק, סביר להניח שהגידול הוא גידול רגיל ולא גידול אורגני (גם גידול אורגני אינו בר-קיימא בהכרח כפי שהסברתי בפוסט הקודם), לפיכך השתמשו בדשנים כימיים וחומרי הדברה, בייצור דשנים כימיים השתמשו שוב באנרגיה רבה, וחומרי ההדברה נעשים רעילים יותר ויותר עקב הסתגלות של מזיקים, בגידול רגיל פוריות האדמה הולכת וקטנה -כך ששוב אנו נתקלים בבעיה. האם הילדים שלי יוכלו לבנות שלד עץ כמו שאני בונה? אולי כן ואולי לא? והילדים שלהם ? נראה לי שהסיכוי פוחת עם הזמן.

אוכל להמשיך עם חבילות הקש ששוב צורכת אנרגיה שכן צריך מכבש שיכבוש אותן, ובטיח שצורך חול שהוא משאב מתכלה, ובסיד שלייצורו שוב צריך אנרגיה גבוהה, אך אפסיק כאן כי נראה לי שהנקודה ברורה.

הבית שלנו עם כל הרצון הטוב אינו בר-קיימא, בהכללה קשה לי מאוד לראות איך פיתוח שנעשה בימנו הוא בר קיימא.

בחקלאות הדברים יכולים להיות אחרת, בחקלאות יש סיכוי אמיתי להבטיח לדור הבא את מה שיש לנו, האדמה והטבע מעצם היותם הם מערכות שמשתפרות עם הזמן, אנו צריכים ויכולים לעבוד בשיתוף פעולה איתם וזאת כוונתי לעשות בחוקוק.

אתן דוגמא למערכת כזאת : איש יפני בשם פוקואוקה פיתח שיטה חקלאית שבה הייבול שלו משתווה ואף עולה על יבולים חקלאים קונבנציונלים, וזאת ללא שום שימוש במיכון שצורך דלק. השכבה העליונה של האדמה שלו (top soil) הולכת וגדלה והמערכת נעשית פוריה יותר ברבות השנים. ניתן לקרוא עוד כאן.

כדי לשאוף לקיימות בתור ערך ולא בתור תדמית נבובה עלינו לשנות גישה וליצור אלטרנטיבה, שוב אני מדגיש שהדרך לשם לא תהיה קצרה, לפוקואוקה לקח כ30 שנה לפתח את החקלאות הטבעית שלו אולם אני מאמין גדול בכוונתו של האדם ובכוחה של קהילה.

אני מתפלל לפני בורא עולם לאכול ארוחה מלאה מחקלאות בת קיימא במהרה בימנו.

אמן.

אני לוקח הפסקה מכתיבה על הבניה, אני רוצה לשתף במחשבות על חקלאות וצריכה בני קיימא.

אני עובד מזה שלוש וחצי שנים במשק האורגני של איריס בחקלאות אורגנית ובקייץ הקרוב אני מתכנן יחד עם ניר מקהילת חוקוק להתחיל גידולים אורגנים בחוקוק.

ברור לי שיש משהו רקוב ומנצל בשיטת הצרכנות המודרנית. בשיטה זו העיקר הוא כיצד המוצר נראה וכמה הוא עולה. בעולם זה של תדמית ומבצעים הערך האמיתי של המוצר נעלם מן העין, בערך אמיתי אני מתכוון : מי ייצר אותו? כמה הוא השתכר? איך הוא יוצר? בשימוש באילו חומרים? מהי הפסולת של תהליך זה? איך גודולו הגידולים שמהם יוצר המוצר? כמה אנרגיה וזיהום הושקעו בתהליך הייצור? כמה אנרגיה וזיהום הושקעו בשינוע המוצר? ועוד שאלות רבות. הדבר הכי משמעותי שמפריע לי בדרך זו – שיטה זו הינה שברירית ואינה בת קיימא, איני יכול להיות בטוח וליתר דיוק אני יכול להיות בטוח שילדיי או נכדיי לא יוכלו להנות מה"שפע" המודרני. מי שרוצה לדעת עוד על הנושא מוזמן לראות סרט נפלא בשם סיפורם של דברים (the story of stuff) עם כתוביות לעברית כאן.

לאחרונה החלו לקום אלטרנטיבות. בעולם ובארץ קמו קואפרטיבים לצרכנות שונה. בקואפרטיבים אלו יש ניסיון לקנות את המזון ישירות מהיצרנים או בארצנו מהרצל ביבי. בדרך זו החברים בקואופ חוסכים את דמי התיווך של החנויות ומוזילים את המוצרים האורגנים. קואופרטיבים אלו עושים צעד בכיוון הנכון אולם רבות מהשאלות ששאלתי למעלה לגבי הערך האמיתי של המזון אותו אנו אוכלים נותרות ללא תשובה מספקת. התווית "אורגני" אינה תווית קסם למזון בריא ובר קיימא. כמי שעובד בחקלאות אורגנית אני יודע שבחקלאות אורגנית ישנו שימוש נרחב בריסוסים רעילים ממקור טבעי. (חשוב לי לציין שאיריס יוצאת דופן בעיניין זה – אצלה אין שום ריסוסים) אנו כצרכנים מעדיפים להסיט את המבט ולדמיין שדה רב גוני שבהם הגידולים גדלים בצורה טבעית, ללא שימוש ברעלים, ללא ניצול של כוח אדם.  התמונה האמיתית שונה גם בחקלאות האורגנית יש מונוקולטורה (גידול יחיד על שטח נרחב), גם בחקלאות האורגנית יש ריסוסים רעילים, וגם בחקלאות האורגנית ישנו ניצול של כוח אדם והעסקה של פועלים ללא זכויות סוציאליות. החקלאות האורגנית בדומה לקואופים היא צעד בכיוון הנכון אולם הדרך עוד ארוכה לחקלאות בת קיימא.

אני רוצה לפסוע בדרך זו, אני מבקש להקים בקיבוץ חוקוק קואופ לגידול מזון אורגני, בקואופ זה יינתן דגש לגידול האוכל שלנו באופן מקיים. ברור לי שבדרך זו יהיו מספר רב של שלבים וצרך להתקדם עקב בצד אגודל. אולם זו דרך שאשמח לפסוע בה יחד עם עוד אנשים שמחפשים מזון בר קיימא.

הכל התחיל בטקס. לפני בערך שנתיים וחצי אהובתי ואנוכי החזקנו ידיים ודמיינו איך אנו מוצאים את הבית שלנו. בעצם, אולי כדאי להתחיל כשעזבנו את תל אביב ועברנו יחד עם שתי חברות לקיבוץ אלונים, כשעברנו החלטנו להיפגש כל יום רביעי ולהעביר מקל דיבור, במהלך הזמן ה"קהילה" התרחבה ונוספו עוד אנשים למעגל. או שאתחיל בעין גדי בחמש בבוקר לפני שש וחצי שנים, אז פגשתי לראשונה חברות יקרות לדרך ואת אהובתי. באותו בוקר דייב, המורה שלנו לפרמקלצ'ר, שאל אותנו למה הגענו. אני זוכר בעיקר את התשובה של אהובתי שאמרה שהיא עייפה מידיי בשביל לענות. אני חושב שבאותה פגישה נזרע הזרע שיגדל ויהיה ברבות הימים המקום שלנו בעולם.

הבנתי עכשיו תוך כדי כתיבה שמה שחיפשתי כל השנים הוא מקום. מקום בו אוכל לשתול עץ אלון שבו יוכלו ילדיי לטפס. עד שהמקום הזה התגלה עברנו דרך ארוכה ופתלתלה.

כשעברנו לאלונים התחלנו כמו שכתבתי מעגלי הקשבה כל שבוע. חלק מהשאלות  שעלו במפגשים האלו הם: איזה מקום אנו מחפשים ? אילו שיתופי פעולה אנו רוצים ליצור ? כיצד אנו מדמיינים את חיינו בעוד עשר שנים ? מהו החזון האישי שלנו ? האם יש לנו חזון קבוצתי משותף?

נפגשנו קרוב לשנתיים ובמהלכם הקפדנו כל יום רביעי (כמעט) להיפגש ולדבר. בסופו של דבר לא הגענו לדרך משותפת. אולם, השאלות ששאלנו עדיין מעסיקות אותי, והמפגשים הוסיפו רבות לדיון הפנימי שנמשך עד היום. אני מייחל בכל ליבי שבקיבוץ חוקוק נמצא חלק גדול ממשאלות ליבנו, אני משתוקק ללמוד כיצד אפשר לשתף פעולה וליצור מציאות שפוייה יותר יחד.

הבית שלנו צריך להיות מקום שמאפשר צמיחה לכל מי שגר בו. כשקנינו את המגרש בחוקוק לפני חצי שנה בערך, התחלנו להתלבט איזה בית נבנה, היה לנו מאוד קשה להגיע להסכמות ולהבנות, אהובתי ואני לא הצלחנו להסכים על הדרך שבה נבנה את בתינו. אהובתי ציינה את חוסר הניסיון שיש בארץ בבניית בתים אקולוגים- טבעיים, ובכל הבתים שביקרנו גילינו שאת מרבית העבודה עושים בעלי הבתים בעצמם ולא בעלי מלאכה עם ידע וניסיון. קשה היה לה לחשוב להשקיע כל כך הרבה כסף במשהו ניסויי שכזה. אני,לעומת זאת, לא רציתי לבנות בחומרים רעילים, זה נראה לי לא שפוי לבנות בית שאמור בראש ובראשונה לאפשר גדילה ליושבים בו מחומרים שפולטים קרינה מסרטנת, אני, מלכתחילה נמשכתי לקש ולקיר טבעי ונושם, הבנתי אז ואני מבין היום את הקשיים של אהובתי עם הבנייה הזו, לשמחתי, אהובתי בסופו של דבר הסכימה ללכת על הסיכוי של בית אקולוגי- טבעי.

המשך יבוא …

כמעט כל הבתים בישראל עשויים בצורה דומה- שלד בטון וברזל, ובלוקים. כשרוצים לבנות בצורה שונה מתעורר פחד.

בניית בית מעלה המון רגשות בקרב המעורבים. הבית בשביל רובנו מסמל יציבות,שקט וביטחון. הבנייה עולה הרבה כסף וכסף בחברה שלנו מאגד בתוכו הרבה אמוציות ואנרגיות סמויות. על כסף נהוג לדבר ולא לדבר, נהוג לדבר על כמה כסף הוצאנו ועל עסקאות טובות שעשינו, אנו מדברים על הקניות שלנו מכיוון שאנו חיים בחברה צרכנית ולצריכה יש ערך חברתי.

כמה כסף יש לנו ? כמה כסף אנו מרוויחים ? כמה כסף יש למשפחה שלנו? שאלות אלו נשאלות בלחישה ובחשש בחדרי חדרים. בתוך אותו נסתר ,הכסף, מתחבאים הרבה פחדים: פחד על המקום שלנו בעולם, היכן אנו עומדים ביחס לאחרים, האם אנו ממשים את הציפיות הסמויות של הורינו, האם יש לנו מספיק, האם יהיה לנו מספיק, נראה לי שאצל רבים מאיתנו פחדים אלו מסתתרים בתוך הכסף.

בנוסף לחשש שקיים בכל הוצאה כספית גדולה, בבניה בחומרים טבעיים ישנם חששות נוספים שמתמזגים לפחד הקיים . מה יקרה לקש, הוא עלול להירטב, להרקב, הקיר עלול להיעלם. בתוך הקיר יחיו עכברים, חולדות, נמלים, ג'וקים ושאר מרעין בישין.

איני מתכוון לזלזל בכל החששות האלו, צריך להקדיש מחשבה ולתכנן את הבית בצורה נכונה. אולם, הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא לא לפחד, לא לפעול מתוך פחד אלא מתוך אמונה.

בית קש או בוץ צריך לתכנן כמו שמתכננים כיצד להלביש את הילד בימים גשומים. צריך לדאוג שיהיו מגפיים טובים, מטרייה ומעיל. מגפיים- אסור להניח את הקש על האדמה, צריך ליצור הגבהה עמידה למים, יכול להיות מבטון, מאבן או מצמיגים ועוד. מטרייה- כאן בדומה לבית רגיל צריך שיהיה גג אטום לחדירת מים. מעיל- זהו הטיח ששמים על הקש, צריך לצפות את הקש בשכבה עבה של טיח נושם, במקרה שלנו טיח אדמה ובשכבות החיצוניות- טיח סיד.

לסיום אני רוצה לספר על האדריכל שאנו עובדים איתו – ירון פרידלנד. בעבודה מולו שנמשכת כבר כחצי שנה, התעוררו הרבה פחדים וחששות, ירון תמיד היה בצד המאמין ועל כך אני רוצה להודות לו.

לפני שבע שנים חזרתי מהודו עם שלוש מטרות : אשה, אדמה, בית. כשהייתי בהודו פגשתי אדם מעורר השראה בשם ד"ר רווי קולהי, שהיתי איתו ועם משפחתו בערך חודש, במהלך חודש זה הבנתי כל מיני דברים, הבנתי שהעולם שלנו נמצא במצב משברי, החלוקה שלנו בין מזרח למערב, בין עולם ראשון לעולם שלישי בין מנצלים למנוצלים היא מלאכותית וצבועה ויותר חשוב היא אינה בת קיימא וסופה קרוב. הבנתי שאני חי וקיים בזכות זה שהוריי והורי הוריהם חיו במהות של נתינה כלפי הדור הבא, הבנתי את הזכות וההנאה הגדולה שיש בנתינה.

חשוב לי לציין כאן שכל חיי ובטח מאז הטיול ההוא ועד היום אני מרגיש בחיי יד מכוונת, מלטפת ואוהבת שמלווה אותי בדרכי. קצת אחרי שחזרתי פגשתי נסיכה יפיפייה- אסנת, שבכל יום שעובר אני אוהב אותה יותר.

בקשר לאדמה : כבר כשלוש וחצי שנים אני עובד את עבודת האדמה במשק האורגני של איריס בעבודת האדמה אני חש בעוצמה גדולה את השפע ואת הנתינה האינסופית של אמא אדמה.

הגענו לבית שאותו, אם תרצה האלה, נתחיל לבנות בקרוב. חשוב לי מאוד לנסות ולהבטיח שמה שיש לי יהיה גם לילדיי, אני רוצה לתכנן אותו כך שגם ילדיי יוכלו להנות ממנו, אני רוצה לדעת שאיני בונה בית שפולט רעלים וקרינה על יושביו, אני רוצה שתהיה לי את היכולת לעזור לילדיי לבנות בית דומה בבא הימים.

לסיום כמה תמונות מהודו

הנה חדר בבית של גנדי

וכך הבית נבנה

והנה בנאית מטייחת טיח סופי שעשוי מגללי פרות